פסק-דין בתיק ע"א 1902/03

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט א. גולדין, ס"נ) מיום 19.2.03 (ת"א 99543/98) שבו קיבל בית המשפט את תביעת המשיבה לסילוק ידה של המערערת מחלק (כשני שלישים) של הבית שבו היא מתגוררת.

1.         רקע

(א)                     המערערת מתגוררת בבית חד קומתי ששטחו כ- 39 ממ"ר וצמודה לו חצר בשטח של כ- 41 ממ"ר. הבית נמצא ברחוב נ"ה 26 בשכונת כפר שלם בתל אביב (הבית והחצר ייקראו להלן " הבית"). חלק מהבית נמצא על חלקה 274 בגוש 6146 (להלן: " חלקה 274") וחלקו על חלקה 266 בגוש 6146 (להלן: " חלקה 266"). המשיבה היא הבעלים הרשום של חלקה 274 ועיריית תל אביב היא הבעלים הרשום של חלקה 266.

(ב)                     זו השתלשלות העניינים שהביאה למגורי המערערת בבית: המנוחה גב' ג'מילה מנצור ז"ל (להלן: " המנוחה") ובניה שעלו ארצה מתימן בשנת 1948 התגוררו בבית מתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת או אף סמוך לפני כן. בין ילדיה של המנוחה היה גם הבן משה שלמרבה הצער בשנת 1973 נפטר גם הוא (להלן: " המנוח"). בשנת 1970 נשא המנוח לאישה את המערערת, בת דודו, שעברה להתגורר עמו בבית, המשיכה להתגורר בו לאחר פטירתו והיא מתגוררת בו עד היום.

(ג)                      בשנת 98' הגישה המשיבה את התביעה דנן לפינוי וסילוק יד. בכתב התביעה טענה המשיבה שהמנוחה ובניה פלשו לבית ותפסו שלא כדין את המבנים בלא הסכמתם או רשותם של הבעלים. לפיכך, על פי האמור בכתב התביעה, המערערת היא מסיגת גבול בבית ואין לה כל זכות להחזיק בו.

(ד)                     המערערת התגוננה וטענה שהמנוחה ובניה קיבלו מהרשויות את החזקה בבית סמוך לאחר עלייתם ארצה, עם תום שהייתם במחנה עולים, וכי המערערת ובעלה השקיעו כספים בשיפוץ הבית ובהרחבתו. מכאן שזכותה של המנוחה הייתה זכות כדין וממנה נגזרת גם זכותה של המערערת. באשר למהות הזכות טענה המערערת לזכות חוזית, לזכות של בת רשות בלתי הדירה ולזכות של דיירות מוגנת. עוד טענה המערערת שהבית נמצא בשכונה המיועדת לבינוי ושיקום (לפי הכרזה משנת 72') ולפיכך חל על זכויותיה חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום, תשכ"ה-1965 (להלן: " חוק בינוי ופינוי"), ולפי חוק זה יש להתנות את הפינוי בפיצוי לרבות בדרך של העמדת מקום מגורים חלופי.

(ה)                     המערערת עמדה על כך שהבית נמצא בחלקו על חלקה 266 שבבעלות עיריית תל אביב והעירייה לא תבעה את פינויה.

(ו)                      עוד טענה המערערת שדיירים אחרים מבני משפחתה שהתגוררו בבית בעבר (עובדיה אחיו של המנוח ובני משפחתו), וכן המנוחה שעברה להתגורר בבית סמוך, קיבלו מהמשיבה פיצויים הולמים לפי תכנית הפינוי והבינוי, להם ולילדיהם שהתגוררו עמם, ואילו הפיצוי שהציעה המשיבה לה ולבתה היחידה סיגלית אינו מספק.

2.          פסק דינו של בית משפט קמא    

(א)        בית משפט קמא מצא שאכן הרשויות הן שהזמינו את המנוחה ובני משפחתה להתגורר בבית ולפיכך לא הייתה בעצם תפיסת החזקה בו משום הסגת גבול. 

(ב)        בית המשפט דחה את טענת המערערת לדיירות מוגנת מהטעם שהיא לא הוכיחה אותה, בין מכוח זכותה של המנוחה ובין מכוח טענתה להשקעות בשיפוצים ובבנייה. 

(ג)         באשר לטענת המערערת בדבר מעמדה כבת רשות מצא בית המשפט שאכן כך - המערערת היא בת רשות. אולם בית המשפט הוסיף וקבע שרשות זו היא רשות הדירה לאחר שהמערערת לא הוכיחה כי שילמה למשיבה כל תשלום בגין השימוש או ההחזקה בבית, ולא הוכיחה שעקב השקעותיה בשיפוץ הבית ובהרחבתו היא הסתמכה "הסתמכות רחבת היקף" על רשות בלתי הדירה.

(ד)        בית המשפט דחה את טענת המערערת שיש לדחות את התביעה מפני שהמשיבה לא טענה בכתב התביעה שהיא ביטלה את הרשות. בית המשפט מצא שהרשות בוטלה  הן במכתבים ששלחה המשיבה באמצעות באי כוחה ביום 11.1.96 וביום 18.6.98  (נספחים ג' ו-ד' לתצהיר העדות הראשית מטעם המשיבה), הן בעצם הגשת התביעה. משבוטלה הרשות הייתה המערערת למסיגת גבול בבית.

(ה)        אשר לחוק בינוי ופינוי קבע בית המשפט שלא הוכח לו שהחוק חל על המערערת או שהמערערת זכאית לפיצוי או לדיור חלופי.  בית המשפט קבע שלא הוכח לו שהרשות לבינוי ופינוי של אזורי שיקום קבעה כללים בדבר דיור חלופי או פיצוי, וכי אותם כללים שקבעה הרשות בתחזית שפרסמה לשכונת כפר שלם שבה נמצא הבית (נספח ה' לנ/4) וב"ריכוז קריטריונים לפינוי כפר שלם" (נ/2) אושרו על ידי שר הפנים כקבוע בס' 27 לחוק בינוי ופינוי. 

 (ו)        בית המשפט קיבל את טענת המערערת וצמצם את צו הפינוי לחלק הבית הנמצא על חלקה 274 שבבעלות המשיבה באופן שהצו אינו חל על אותו חלק של הבית הנמצא על חלקה 266 שבבעלות עיריית תל אביב. 

(ז)         אשר לפיצוי כנגד הפינוי קבע בית המשפט שלא הובאה לפניו אסמכתא בדבר שיעור ההשקעות שהשקיעו המערערת ובעלה המנוח בבית, ולא הוכחו לו הטענות בדבר הקריטריונים החלים על שיעור הפיצוי כפי שקבע משרד הבינוי והשיכון בעניין פינוי כפר שלם.

(ח)        בסופו של דבר קיבל אפוא בית משפט קמא את התביעה לגבי חלק הבית שבבעלות המשיבה והורה על פינויו ללא פיצוי.

3.         הטענות בערעור

(א)                     המערערת יוצאת חוצץ נגד פסק הדין וטוענת שאינו מתיישב עם כתב התביעה והוא חורג מהפלוגתות שעלו מכתבי הטענות. בכתב התביעה טענה המשיבה שהמנוחה ובני משפחתה נכנסו להתגורר בבית ללא רשות וכמסיגי גבול ולכן אין למערערת זכות, והנה הוכח לבית המשפט שכניסתם לבית הייתה באישור הרשויות ואף על פי הנחייתן. בית המשפט קיבל אפוא את הגנתה של המערערת שהמנוחה לא הייתה מסיגת גבול בעת שנכנסה להתגורר בבית, והגנה זו עמדה גם למערערת. לשיטת המערערת היה על בית המשפט לעצור בקביעה זו ולדחות את התביעה,  ולא להמשיך ולדון בטענות בדבר טיב זכותה של המערערת - שאלות שבהן דן ועל פיהן הכריע בסופו של דבר. המערערת מדגישה שבית המשפט פסק את אשר פסק אף על פי שבמהלך המשפט החליט שלא יותרו שינויי חזית.

(ב)                     המערערת חוזרת על טענותיה בבית משפט קמא דהיינו כי זכותה להתגורר בבית היא זכות חוזית הנובעת מכוח ויתור משפחתה של המנוחה על זכותה להמשיך ולהתגורר בביתה הקודם, כי זכותה היא זכות של בת רשות והרשות אינה הדירה וכי פינוי הבית יכול שיתקיים רק על פי חוק פינוי ובינוי.

(ג)                      עוד המערערת טוענת שהוכיחה את זכותה לדמי פינוי וכי שגויות קביעות בית המשפט שעניין זה לא הוכח. כמו כן המערערת מצביעה על קביעות נוספות של בית משפט קמא שלשיטתה הן שגויות לרבות דחיית טענתה בדבר השקעותיה בבית.

4.         טענות המשיבה